פרוטוקול "נתקעתי" למאמנות – טכניקה פורצת דרך בתהליכי אימון "תקועים"

את במפגש אימון, פתאום – שקט. מה תעשי?

אז האוטומט הוא לשתוק גם. או לייעץ, או לדבר.. בעיקר לדבר. למה?

כי קשה לנו עם שקט, אנחנו אמורות לדעת הכל.

אם תהיו רגע בשקט ותנסו להבין על איזה מעשרת השלבים הבאים, כנראה, נתקעתן – התהליך שלכן יפרוץ לכוון חדש, מרתק וקצר!

הסיטואציה: פגישת אימון

את מול המתאמן שלך, הוא מספר על חייו. את מקשיבה שלו.
ואז הוא מספר שבמהלך חייו הוא נתקל מידי פעם באותו מצב. הוא מתאר סיטואציה מאתגרת במיוחד. מתאר לפרטי פרטים את החוויה, התסכול, הכאב. אולי אפילו בוכה.

ואז משתרר שקט בקליניקה. שם באמצע הפגישה – שקט

את לא יודעת מה להגיד לו ויש לך "בלק אאוט".

והוא לא מפסיק. הוא ממשיך. הוא אומר, גם, שקיבל עלייך המלצה מחבר משותף שאמר לו שבטוח תייעצי לו מה עליו לעשות. מבחינתו זה גם "סוף העולם", מה שקרה, ואין דרך לצאת מזה. ובכל זאת, הוא הסכים לשתף את אותו חבר משותף, שסומך עלייך בעיניים עצומות.

"אז מה לעשות?" – הוא שואל אותך.

מכירה?

אני קוראת לסיטואציה הזאת "נתקעתי"

נתקלתי בה, לא אחת, בתהליכים שליוויתי.

אני נתקלת בה בהכשרות מאמנים. בשלב הסימולציות, בהן יושבים שני משתתפים אחד מול השני וכל אחד לוקח לו תפקיד, אחד מאמן והשני מתאמן, ואז הם מרימים יד: "עינבל – נתקענו".

זה יכול לקרות מול מתאמנת, שלא מפסיקה לדבר.

או מול אדם, שהנוכחות שלו לא נעימה לך. משהו באנרגיה. לא ברור מה.

זה קורה כי לא ידענו מה לעשות באותו רגע. שכחנו מה לשאול. איזה כלי ללמד עכשיו.

לכן הכנתי את "פרוטוקול נתקעתי"

שמטרתו לזהות איפה נתקעתי ומשם למצוא פתרון מהיר ליציאה מהדילמה ולהתקדם בשיחה ברמה התקשורתית האיכותית ביותר. כי זה בעצם האימון.
להגיע לתקשורת איכותית. לזהות את שפת המתאמן, השפה הנוכחית. גם אם היא מתארת מצוקה גדולה.

כמה דברים לפני הפרוטוקול ,שכדאי לקחת בחשבון:

1. אין אמת אחת. גם אם המתאמן מתאר כרגע סיפור רגשי וחוויה מבוססת "עובדות", הוא בא אליכן כי הוא רוצה שהסיפור הזה יפסיק להכאיב לו ולנהל אותו. יש לכן את הכישורים לעשות זאת. יש עוד פרשנויות לסיפור שלו.
2. מתאמנים זקוקים להקשבה. בלי עצות. בלי ביקורת. בלי שיפוטיות. בלי האשמות. השקט מתבקש. שווה להמתין עוד דקה או שתיים, לשתות מים ולראות אם הוא ממשיך.
3. הוא סופסוף במרכז, ואני יכולה עכשיו ללמוד את השפה שלו. מהם המשפטים שהוא חוזר עליהם? מהם חסמי ההישגיות שלו? שפת הגוף שלו? סגנון התקשורת שלו?
4. כשמאמנת "נתקעת" בשיחה היא, כנראה, הייתה עסוקה לרגע בעצמה ולא במתאמן. לכן, כשישנה דילמה של מתאמן, אני תמיד אפנה את השאלה למאמנת. לחפש את הדילמה אצלה.

פרוטוקול "נתקעתי" – 10 שאלות שאת יכולה לשאול את עצמך כשלמתאמן יש דילמה ואת לא יודעת מה לענות לו

1. "הוא צודק"!?
   

   מתאמן משוכנע ומשכנע אותך שבכל הסיפור שלו הוא צודק.
   פגעו בו. כואב לו. אין פתרון והוא כל כך משכנע בתקשורת שלו מולך שהאמנת לו.
   זה המקום שלך לשאול "הוא צודק"? השתמשי כאן במודל א.פ.ר.ת, למשל, ותנתחו: מה היה האירוע, מה הפרשנות שלו לאירוע הזה, אותה פרשנות שמובילה אותו לאותו רגש קורבני. האם ישנה דרך אחרת לפרש את האירוע הזה?
   מה התגובה שלו לאירוע הזה? האם הוא יכול לבחור בתגובה אחרת?

   "אני צודק" בהקשר של תהליך אימוני, זוהי אמירה תקשורתית, שמעכבת את התהליך. המתאמן מספר לעצמו ולכל מי שמוכן להקשיב את אותו סיפור, שוב ושוב, לעיתים גם שנים. החזרתיות הזו גורמת לו להשתכנע באמת וירטואלית. ואז הוא הופך את המקרה לעובדה ועם עובדות – קשה להתווכח. אבל את – תשאלי אותו. חפשו עוד אמת. כשיש מטרה, מבינים: להיות צודק זה לא מספיק. מבינים שלהיות חכם, אומר "כן, אני גם צודק וגם לומד פה משהו".

   שימי לב: המתאמן יכול לתאר חוויות מהעבר, כאילו הן קורות עכשיו. ולכן, הן מלוות ברגש תואם. תת המודע שלנו מכיר רק זמן *הווה, ומבחינתו כרגע זו המציאות. הוא ידבר על אחרים, ידבר בגוף שלישי. שימי לב לשפה שלו!

   *(לכן, תכניות הצלחה ולוחות חזון, מתארים בזמן הווה. כדי להפעיל רגש עכשווי ואמונה – שזה יכול להצליח)

2. אני לא אוהבת אותו?
   

   קצת קשה להודות, אבל לעיתים יש מתאמנים שמעוררים בנו רגשות דחיה. מעוררים בנו התמודדויות לא רצויות. לא סתם קוראים לזה התנגדויות. אם את לא אוהבת את המתאמן שלך בגלל סגנון התקשורת שלו, מראה, ריח, אג'נדות – המקום לעבודה הוא שלך – מולך. את נתקעת איתו, כי את לא רוצה להיות שם. תשאלי את עצמך – האם אני יכולה למצוא בו דברים שאני אוהבת? אני רוצה לשחרר אותו ממני, אבל לא יודעת איך?
   לאמן אמור להעצים אותך! תבחרי את הלקוחות שלך! זו זכותך! בידקי את הגבולות שלך – איך הוא הגיע אלייך? מה מפריע לך בו? יכולה לעבוד על זה? מה הוא בא ללמד אותך? האם ההתמודדות הזו חוזרת על עצמה בחיים שלך?

3. תגובה אוטומטית שלי כמאמנת?
   

   האם אני נותנת לו לסיים משפט? או אולי משלימה לו? הבעתי את דעתי מבלי לבקש רשות? אולי נבהלתי מכך שהוא בכה ומיהרתי להגיש טישו, מים, להזמין אמבולנס? אני לא יכולה להכיל בכי? לא יכולה להכיל שקט? לא יכולה להכיל ש"אני לא יודעת" משהו? כדי לוודא זאת תמיד שימרי על ישיבה נוחה, שעונה על הכיסא אחורה. ופשוט לנשום. בסוף משפט של מתאמן, סיפרי בלב שלך עד 10. אם הוא ממשיך לשתוק – תשאלי שאלה או בקשי דוגמה, על מה שהוא בדיוק סיים לתאר. הוא "נגע" בנושא רגיש לי? לקחתי "אישית" את דבריו, והתגוננתי?

4. "הקשבתי לו?"
   

   או למה שהתיאורים שלו "העירו" אצלי? לרגע, המחשבות שלי אולי "נדדו" למשימות האישיות שלי?
   נזכרתי במשהו, שהוא אמר כמה משפטים קודם ונשארתי שם?
   ברגע, שזיהית זאת – תקשרי: "סליחה, לא הייתי איתך רגע.. תחזור שוב"?

5. מה סגנון התקשורת שלו?
   

   האם אני פונה אליו בסגנון שלו או שלי? האם אני ברורה?
   (היכנסי למאמר על "שימוש בסגנונות תקשורת בתהליכי אימון")

6. האם הפעלתי שיפוטיות/ ביקורת?
   

   לפעמים לא צריך אפילו לשפוט או להאשים.
   מספיקה הרמת גבה, גלגול עיניים, נשיפה של "אוףףףף", מבט לשעון, גיחוך והמתאמן מקבל את המסר הזה ומגיב לו ואז הוא עלול לשתוק או לרטון – ולא תבינו למה השיחה נתקעה לה פתאום.

7. אני מחפשת עבורו פתרון?
   

   אחת הדילמות ,אם לא ה-דילמה של מאמנים. הצורך הזה, לפתור למתאמן את כל הבעיות. זה לא התפקיד שלכן.
   תחשבו על מאמן של שחקן כדורסל: הוא מכין אותו, מלמד אותו, מקשיב, מביע דעה. הוא רוצה שהשחקן ינצח, אבל הוא לא עולה איתו על המגרש. הוא תמיד "על הקווים".

   המתאמן שלכן יכול לדבר מתוך עולם התוכן שלו. מושגים מהיומיום שלו ,שאתן לא מכירות וזה בסדר. אנחנו לא אמורות לדעת הכול, אנחנו אמורות להקשיב ולתת לו מיומנויות תקשורת ואמונה שהוא יכול לנצח את הסיטואציה בעזרתנו ללא נוכחותנו הפיסית. הוא מי שצריך לעשות את הפעולות, הוא מי שישלם את מחיר התוצאות.

   שאלי את עצמך:
   בשביל מה הצורך שבך למצוא לו פתרון? האם את צריכה להוכיח שאת טובה מספיק? קשה לך לשמוע בעיות של אחרים?
   האימון, מטרתו, למצוא פתרונות. בטח לו לייעץ לו. רוב בני האדם לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, הם מתנגדים לכך אוטומטית. לרוב, על כל הפתרונות שתציעי, הוא כבר חשב, הוא לא יודע איך להוציא אותם לפועל. מתן פתרונות משדר "לא הקשבתי לך " ויש בזה גם שיפוטיות.. "איך יכול להיות שלא חשבת על זה / איך אתה לא מבין שזה כל כך פשוט"?
   מילדות, אנחנו לומדים להגיד "לא" לזרים ולהתעקש על חופש הבחירה שלנו מול ההורים, לכן ברירת המחדל של רובנו היא להדוף פתרונות, גם אם הם בדיוק מה שאנו זקוקים לו עכשיו.

8. הזדהיתי עם הדילמה שלו?
   

   זה קרה / קורה גם לי בדיוק עכשיו? איזה קטע זה!
   דומה מושך דומה ולכן לא אחת תתקלו בסיטואציה הנ"ל. מה שעלול לגרום לנו "לנכס "את השיחה אלינו. להראות שאנחנו מכירות, מזדהות ויודעות בדיוק מה לעשות.
   זו לא הקשבה!

9.  זרזתי אותו? שידרתי "נו, בוא נתקדם?
   

   הוא עדיין בשלב תיאור הבעיה והצפת נתונים ואני כבר הבנתי וטסתי לפתרון.

10. מדבר על "הם" עשו לי / פגעו בי ובגלל אני לא יכול?
    

    כל עוד ניסחף איתו לשיחה עליהם – זה יכול להיות שיחה על לקוחות, בוסים, בני זוג , ילדים, הורים.. – כל עוד נתעסק בהם – לא נגיע לפתרון.תמיד נחזיר את השיחה אליו: "מה אתה רוצה / חושב"?

לסיכום פרוטוקול ״נתקעתי״ למאמנות

הקשבה למתאמן. הכלה של הסיפור שלו. קבלה של השונה ותשומת לב לרגעים האלה, בהם נתקעת לך היכולת להגיב ב"שלוף". שם ישנה פריצת דרך – עבורו ובעיקר עבורך.